ועוד קצת עדשים: סלט עדשים עם גבינת עיזים ונענע

למי שלא מכיר את הבלוג היפהפה "בצק אלים", מומלץ בחום לבקר. עמוס לעייפה בצילומי "פורנו אוכל", זה מסוג מהאתרים שעושים לך חשק לרוץ מיד למטבח ולהכין משהו.
אחד המתכונים האחרונים שם הוא לסלט עדשים עם גבינת עיזים נענע. פשוט, מקורי, טעים ובריא (אם מתעלמים מהשומן בגבינת העיזים... אבל כמות הגבינה קטנה יחסית, אז לא נורא). ברגע הראשון מרגישים רק את הנענע; אחרי כמה שניות מופיע טעם גבינת העיזים. והעדשים? יושבות בשקט ולא מפריעות... שזו באופן כללי תכונה נהדרת של העדשים: הן ישתפו פעולה עם הכל. ובהתחשב בכמות החלבונים שיש בהן ובמהירות שבה הן מתבשלות, אפשר להגיד עליהן משהו רע?

האם אני מספיק זקן כדי לאכול אוכל בריא?

מדהים לראות איך הפרספקטיבה שלנו על דברים משתנה עם הזמן. לפני 10 שנים עוד התווכחתי במרץ עם ידידה טובה שהקפידה לאכול לחם מקמח מלא, ירדתי עליה כשהיא הטיחה בי סיסמאות בנוסח "לחם לבן זה רק פחמימות ריקות", וכו'; והנה אני עכשיו, מחליף באובססיביות קמח לבן בקמח מלא איפה שרק אפשר, מוסיף זרעי פשתן (טחונים במטחנת קפה שקניתי במיוחד) לסלט, אוכל דייסת שיבולת שועל, וכו'.
האם גיל 40 זה הגיל שבו מתחילים להבין שאי אפשר לקחת את הבריאות שלנו כמובנת מאליה? לפני כשבוע שמעתי על בעלה של חברה של אשתי, שקיבל שבץ מוחי בגיל 37. הוא המועמד הקלאסי לזה: סובל ממשקל יתר, עובד כמו מטורף, לא עושה שום בדיקות. אז למזלו הוא עכשיו "רק" משותק בחצי גוף, עם סיכוי טוב להחלמה. אבל אני בטוח שלא זה מה שהוא חשב שיקרה לו בגיל 37.
חייבים להודות: רובנו מאמינים שהכל בסדר, עד שמשהו קורה. כל כך נוח לא לדעת מה קורה שם בפנים. אני צריך להיות אסיר תודה לרופא שלי ששלח אותי לעשות בדיקת דם תקופתית, ולשמוח שרמת הכולסטרול שלי הפעם לא היתה סתם גבוהה, אלא כזו שבכל מיני אתרים מקוטלגת כ-death wish. אלמלא זה, קשה לי להאמין שהייתי עושה משהו; סביר יותר שהייתי מתייק לי אי שם במוח שיש לי נטיה לכולסטרול גבוה, ומסתפק בקצת פחות אוכל עשיר בחמאה ושמנת.
אז בפרפרזה על השיר של Jethro Tull, אני כנראה זקן מדי בשביל לאכול רק זבל (וגם זקן מספיק בשביל לדעת מי זה Jethro Tull), אבל צעיר מדי בשביל אוכל של בית אבות ;)

Moong dal עם כוסברה

אז אחרי שמצאתי ברמלה moong dal, הגיע הזמן להכין משהו. המתכון שניסיתי, מהספר ההודי של סהני (עמ' 312), פשוט לאללה: מבשלים את המונג דאל במים עם קצת כורכום; מטגנים תבלינים (זרעי כמון, ג'ינג'ר, פלפל חריף); מוסיפים לתבשיל את התבלינים + מלח, כוסברה קצוצה ומיץ לימון. יוצאת מין דייסה צהובה (הצבע מדהים, בעיקר עם הכוסברה הירוקה) עם טעם די עדין:


טעם עדין אמרתי? או שנפלתי על פלפלים ערסים במיוחד, או שנעשיתי לפלף במיוחד; אבל רבע פלפל חריף (במקום 2-4 שבמתכון) הפכו את התבשיל לחריף בדיוק במידה שאני אוהב, אבל כמעט בלתי אכיל בשביל אשתי - ועל הילדים אני כבר לא אעיז לבדוק את זה. אז למי ששוקל לקנות את הספר הזה: אני לא יודע איזה מין פלפלים האשה הזו מגדלת (או באיזה חומר חלל הפה שלה מצופה), אבל בכל מתכון, קחו בערך עשירית מכמות הפלפלים החריפים שכתובה, ותקוו לטוב.
בכל אופן, הנסיון הראשון שלי עם המונג דאל לא לגמרי שכנע אותי; הוא אמנם מתבשל מהר והטעם שלו די עדין, והתבשיל בסה"כ נחמד, אבל בכ"ז לא ממש התעלפתי. מצד שני, תוספת כוסברה קצוצה ברגע האחרון (לפי המתכון) הפכה את זה מתבשיל קצת חסר אופי למשהו מאד לימוני ושמח. איך שלא יהיה, עוד יש לי שקית כמעט מלאה, שתספיק לעוד כמה נסיונות לפני שאני אחליט מה דעתי.

שלושה תבשילי עדשים כתומות

בחודש האחרון הכנתי 3 תבשילים מעדשים כתומות (אדומות?); חבילה שלמה של עדשים (קילו) חוסלה לה, שזה המון בשביל מי שעד עכשיו היה מבשל עדשים אחת לשנתיים בערך.
התבשיל הראשון שניסיתי היה עדשים בחלב קוקוס, מהספר Cholesterol down (עמ' 275). כן, גם אני שמעתי את השמועות על כולסטרול בחלב קוקוס, ולכן הופתעתי לראות את המתכון הזה דווקא בספר שעוסק בשיטות טבעיות להורדת כולסטרול; לפי התווית על הפחית אין כולסטרול אבל יש שומן רווי- אני עוד צריך לברר את העניין הזה. איך שלא יהיה, המתכון פשוט וטעים, עם טעם מתקתק ומרקם נעים מחלב הקוקוס.
התבשיל השני, מהספר ההודי הצמחוני של Sahni (עמ' 320), הוא לעדשים בתיבול חמוץ-מתוק בנוסח בומביי (Amti). המתיקות באה מסוכר חום (או סוכר גולמי, jaggery,שאין לי), והחמצמצות מתמרינדי; החמיצות היתה חלשה מדי לטעמי, אז הוספתי עוד קצת מיץ לימון. המתכון די פשוט: מבשלים עדשים עם התיבול הבסיסי; בנפרד מטגנים תבלינים; מוסיפים את התבלינים לתבשיל ומבשלים עוד 5 דקות. בסוף מוסיפים גם קצת קוקוס טחון (או טרי מגורר, למי שרוצה להשקיע). תבשיל כייפי.
המתכון השלישי, והמוצלח ביותר מהשלושה לטעמי, גם הוא מהספר של סהני (עמ' 318): עדשים בנגליות עם תבלינים (Bengali masar dal). מבשלים עדשים עם תיבול בסיסי; בנפרד מכינים רוטב פשוט מבצל ועגבניות (השתמשתי בעגבניות מרוסקות מקופסא), מוסיפים לעדשים ומבשלים עוד 10 דקות. בסוף מטגנים תבלינים נוספים ומוסיפים לתבשיל רגע לפני ההגשה.
הבן הגדול שלי, בן 4, היה חסר סבלנות כשהכנתי את התיבול הסופי, והצעתי לו בינתיים לטעום בלי התיבול הזה. ציפיתי לדיאלוג הקבוע:

- אתה אוהב את זה?
- כן
- אתה רוצה עוד?
- לא

אלא שהפעם הוא הפתיע ודווקא כן רצה עוד; את הקערה שמילאתי לו הוא חיסל בשניות, וכמובן שלאורז ולעוף (כן, כן) שבאו אח"כ כבר לא היה לו מקום. למחרת, עם התיבול המלא, העדשים שוב היו הדבר הראשון שהוא טרף. אני, בכל אופן, מבין אותו; תבשיל עליז וטעים, עם צבע כתום מדהים מהשילוב של העדשים עם העגבניות.
אז למה בעצם לא הכנתי עדשים עד עכשיו? כל כך קל, וכל כך טעים.

נ.ב.: למה לא פירטתי את המתכון "כמו שצריך"? בגדול, אין לי כוונה לכתוב בבלוג מתכונים שלמים, בטח לא מתכונים מתוך ספרים (זכויות יוצרים וכו'). אני מקווה לתת מספיק מ"רוח המתכון" בשביל שמי שמתעניין יאלתר לבד, יעשה חיפוש ברשת למתכונים דומים, או פשוט יקנה את הספר.

שני סוגי קטניות הודיות

לדפדף בספר בישול הודי רציני זו לפעמים חוויה מתסכלת; שמות של רכיבים מסתוריים מפוזרים על ימין ועל שמאל, וחלק גדול מהמתכונים יורדים מהפרק מיידית כי חסר לכם מרכיב מרכזי, שאין לכם אפילו מושג מה הוא בעצם.
אחרי דפדוף של כמה ימים בספר של ג'ולי סהני, החלטתי שבשלב ראשון אנסה להשיג שלושה מרכיבים: שני סוגי קטניות- moong dal ו-urad dal, ועלי קארי. נסיון למצוא דרך גוגל תרגום לעברית של שמות הקטניות האלה לא ממש קידם אותי, אם כי הצלחתי להסיק שהראשון הוא כנראה סוג של מש "שבור".
אז איפה מוצאים את כל זה? ברמלה כמובן. תחנה ראשונה- חנות תבלינים בשוק, "תבליני ההורים". עלי קארי- יש: המוכר שולף ענף מגודל ומתחיל לתלוש ענפים קטנים לתוך שקית; שקית נדיבה של עלים, 3 ש"ח.
גם moong dal יש (25 ש"ח לקילו). נראה קצת כמו אפונה מיובשת, אבל בצבע צהבהב:



Urad dal חסר לו כרגע; 2 מ-3 זה לא רע.
זמן להמשיך לתחנה הבאה: מהרג'ה, חנות ומסעדה ברחוב הרצל 87. ברגע שנכנסתי לשם היה לי ברור שיש להם כל מה שאני רק רוצה, ועוד קצת (או הרבה). עומד מבולבל מול מדף עמוס בהמון סוגי קטניות, שאלתי את המוכר מה זה ה-urad dal; גם המוכר וגם זקן שעמד בצד מצביעים: "הלבן". די דומה ל-moong dal, אבל בצבע לבן (30 ש"ח לקילו):



המשימה הושלמה בהצלחה; עכשיו צריך לחשוב מה בעצם אני הולך לעשות עם זה...

בלוג חדש בא לעולם

כבר שנים שאני משתעשע ברעיון להיות צמחוני, אלא שמעולם לא ממש לקחתי את העניין ברצינות. עכשיו קיבלתי החלטה- לבדוק אחת ולתמיד האם אני יכול להיות צמחוני.
למה דווקא עכשיו? שרשרת של דברים. הטריגר המיידי היה הגילוי לפני כחודשיים שיש לי רמת כולסטרול מטורפת; פתאום הבנתי: או שאני עושה משהו, או שאני אשב ואחכה להתקף לב. אחרי חודש של תרופות (סטטינים) להורדת כולסטרול, ובדחיפה של אשתי ושל רופא המשפחה שלנו, החלטתי לנסות דרך אחרת- שינוי בתזונה.
בתור בן אדם יסודי, התלבשתי על העניין: שעות קריאה באינטרנט, הזמנת ספרי תזונה מחו"ל, ועוד. אספתי המלצות: לאכול שיבולת שועל, להוסיף לאוכל זרעי פשתן טחונים, לצמצם צריכת מוצרי חלב ובשר שמן, וכו'. אף אחד בעצם לא הציע לי להפוך לצמחוני בגלל הכולסטרול. אבל פתאום החלטתי: אם כבר, אז כבר- ננסה להיפטר גם מהבשר.
אמה מה? אני מטורף על אוכל טוב. אני אוהב להכין אוכל טוב; ואני אוהב לאכול אותו. ומה לעשות: בשר זה טעים; טופו זה לא. אני לא מוכן להיות צמחוני אם זה אומר לאכול אוכל משעמם.
זה שאני בן אדם יסודי כבר אמרתי? אז זהו: לקחתי על עצמי משימה, ללמוד לבשל אוכל צמחוני שלא ירגיש כמו תחליף עלוב לאוכל אמיתי. והבלוג הזה נועד, לפחות בשלב ראשון, לשתף אחרים במה שאני לומד לגבי בישול צמחוני ותזונה בריאה. כמות האינפורמציה שצברתי במהלך החודשיים האחרונים היא אדירה; כתיבה בבלוג תעזור לי לעשות סדר בדברים, בשביל עצמי ובשביל אחרים.
מבחינת בישול, הדגש שלי בשלב ראשון הוא על אוכל הודי. אם יש תרבות שבה מבינים משהו באוכל צמחוני טוב, זו התרבות ההודית; מאות (או אלפי?) שנים שהם כבר עובדים על זה, אז את רוב העבודה הם כבר עשו בשבילי. כמי שמזיל ריר לשמע הצירוף "אוכל הודי", המאמץ שבפענוח רשימות התבלינים והקטניות הוא מאמץ מהנה מאד, ואם זה מה שיאפשר לי לוותר על בשר בלי להרגיש שאני מוותר על הכייף שבאוכל- מה טוב.
פרט לענייני בישול, אני מתכוון לכלול בבלוג גם מחשבות ("הגיגים" אם אתם מתעקשים) ורשימות בנושאי בריאות ואורח חיים; ואם מישהו גם יטרח לקרוא ולהגיב, אולי גם אוכל ללמוד עוד משהו.
ואם בסופו של דבר הבלוג יידרדר להיות עוד אתר צמחוני מטיף ומשעמם, אל תתביישו להגיד לי.