האם אני מספיק זקן כדי לאכול אוכל בריא?

מדהים לראות איך הפרספקטיבה שלנו על דברים משתנה עם הזמן. לפני 10 שנים עוד התווכחתי במרץ עם ידידה טובה שהקפידה לאכול לחם מקמח מלא, ירדתי עליה כשהיא הטיחה בי סיסמאות בנוסח "לחם לבן זה רק פחמימות ריקות", וכו'; והנה אני עכשיו, מחליף באובססיביות קמח לבן בקמח מלא איפה שרק אפשר, מוסיף זרעי פשתן (טחונים במטחנת קפה שקניתי במיוחד) לסלט, אוכל דייסת שיבולת שועל, וכו'.
האם גיל 40 זה הגיל שבו מתחילים להבין שאי אפשר לקחת את הבריאות שלנו כמובנת מאליה? לפני כשבוע שמעתי על בעלה של חברה של אשתי, שקיבל שבץ מוחי בגיל 37. הוא המועמד הקלאסי לזה: סובל ממשקל יתר, עובד כמו מטורף, לא עושה שום בדיקות. אז למזלו הוא עכשיו "רק" משותק בחצי גוף, עם סיכוי טוב להחלמה. אבל אני בטוח שלא זה מה שהוא חשב שיקרה לו בגיל 37.
חייבים להודות: רובנו מאמינים שהכל בסדר, עד שמשהו קורה. כל כך נוח לא לדעת מה קורה שם בפנים. אני צריך להיות אסיר תודה לרופא שלי ששלח אותי לעשות בדיקת דם תקופתית, ולשמוח שרמת הכולסטרול שלי הפעם לא היתה סתם גבוהה, אלא כזו שבכל מיני אתרים מקוטלגת כ-death wish. אלמלא זה, קשה לי להאמין שהייתי עושה משהו; סביר יותר שהייתי מתייק לי אי שם במוח שיש לי נטיה לכולסטרול גבוה, ומסתפק בקצת פחות אוכל עשיר בחמאה ושמנת.
אז בפרפרזה על השיר של Jethro Tull, אני כנראה זקן מדי בשביל לאכול רק זבל (וגם זקן מספיק בשביל לדעת מי זה Jethro Tull), אבל צעיר מדי בשביל אוכל של בית אבות ;)