פילאף דוחן ומש

שם המתכון נשמע כמו קריקטורה על תבשילים שמוצאים בספרי בישול טבעוניים, משהו שרק צריך להוסיף לו קצת דשא קצוץ מלמעלה וללכת ללעוס באחו. אבל בפועל מדובר בתבשיל קל להכנה וטעים שמזכיר קצת את המג'דרה ה"רגילה".
אז למי שלא מכיר: דוחן (millet) זהו דגן נחמד, שבצורתו הלא מבושלת נראה כמו גרגרים קטנטנים בגודל מילימטר ובצבע זהבהב יפה:


ההשוואה המתבקשת היא לאורז: מבשלים את הדוחן בערך באותה צורה, אבל תשכחו מ"אחד אחד"- דוחן מבושל הוא רך ודייסתי, כמו ריזוטו (אבל עם גרגרים קטנים בהרבה). מבחינה תזונתית, בדוחן יש הרבה יותר חלבונים מאשר באורז, מה שהופך אותו ליקירם של הצמחונים. אפשר להשיג אותו בכל חנות טבע.
מש, לעומת זאת, זו קטניה קטנה בצבע ירוק:


היא פופולרית מאד באסיה, ובארץ רוב האנשים מכירים אותה רק מהנבטים הסיניים, שהם מש מונבט. בבישול הודי משתמשים גם במש שלם (sabat moong) וגם במש מקולף וחצוי (moong dal). אחד היתרונות הגדולים של המש הוא שהוא מתבשל מהר (כחצי שעה, אחרי השריה), ושומר על הצורה גם כשהוא רך. את המש אפשר להשיג לא רק בחנויות טבע, אלא גם בשווקים, בכל חנות שמוכרת קטניות במשקל.
המתכון שהכנתי הוא, שוב, מהספר הצמחוני של Sahni (עמ' 272). הרעיון הכללי יכול לשמש בסיס לאינסוף וריאציות: משרים מש ללילה, מסננים ומיבשים; מטגנים דוחן כמה דקות, ומוציאים; מטגנים בצל, שום, ותבלינים; מוסיפים את המש והדוחן, מוסיפים מים ומיץ לימון, ומבשלים חצי שעה. יוצא תבשיל רך וכייפי, עם גוון ירקרק נחמד, שבא גם מהמש וגם מכוסברה קצוצה שמוסיפים בסוף הבישול.
הבן הגדול שלי (4) מאד אהב את התבשיל ביום הראשון; למחרת הוא אכל קצת והכריז שמספיק לו- אבל אז הוא התחיל לדוג ולאכול את המש, והסביר לנו ש"את אלה אני אוהב". אני באופן אישי מאד אהבתי גם את אלה וגם את אלה.