יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

זרעי פשתן

זרעי פשתן (flax seeds) הם משהו שגיליתי רק לאחרונה, ומיום ליום הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהמטבח שלי. בתור מי שעד לא מזמן חשב שפשתן זה בסה"כ סוג של בד, די מפ]תיע לראות באיזו מהירות אימצתי את הזרעים האלה.
אז למה בעצם הם טובים? מבחינה בריאותית, זרעי פשתן הם too good to be true; הם עשירים מאד באומגה 3, בחלבונים ובסיבים מסיסים, ומייחסים להם יכולת להוריד כולסטרול ולהאט (ואולי אפילו למנוע) סוגים שונים של סרטן. לא רע, אם זה באמת נכון. כמי שלא ממהר להאמין למה שנאמר על סגולות רפואיות של מוצרי מזון, החלטתי לברר אם יש לכל הטענות האלה בסיס מוכח, ולהפתעתי גיליתי שיש: חיפוש קצר ב-Google scholar הוביל אותי לעשרות מאמרים מדעיים שמראים שלצריכת זרעי פשתן אכן יש השפעה חיובית מובהקת; ובניגוד להרבה תוספי מזון טבעיים אחרים, כאן אכן קיים גם עניין רב מצד הקהילה המדעית.
וכאילו שהתועלת הרפואית בזרעי פשתן לא מספיקה, באים השימושים של זרעי פשתן כתחליף לביצים ונותנים עוד סיבה לאהוב אותם. כמו שכתבתי בפוסט על החלה נטולת הביצים, אפשר להשתמש בתערובת של זרעי פשתן טחונים ומים כתחליף לביצים במתכונים למאפים שבד"כ נכללות בהם ביצים לשם קבלת המרקם הנדרש.
יש שני סוגים של זרעי פשתן - בהירים וכהים; אני מעדיף את הבהירים (שבתמונה) מסיבות אסתטיות (אני פשוט אוהב את הצבע שלהם), אבל מעבר לכך לא נראה שיש הבדל.


את זרעי הפשתן צריך לטחון לפני השימוש, כי מערכת העיכול שלנו לא מסוגלת לפרק את הקליפה הקשה שלהם. אני משתמש במטחנת קפה של Braun (למי שמתעניין- דגם KSM 2, שעולה כ-150 ש"ח; אין לי שום מניות של בראון, אני סתם לקוח מרוצה..), שטוחנת את הזרעים לאבקה תוך שניות. אפשר להשיג בחנויות טבע גם זרעים טחונים, אבל חייבים לשמור אותם במקרר מכיוון שהם מתחמצנים תוך זמן קצר, ולכן כדאי למי שמתכוון להשתמש בפשתן על בסיס קבוע להשקיע ולקנות מטחנה.
זרעי פשתן מוסיפים למאפים טעם קלוי עדין, ולכן לא לכל סוג של מאפה הם מתאימים (אבל במסגרת החיפוש ב-google scholar הגעתי למאמר שחקר את השפעת זרעי הפשתן על הטעם והמרקם של לחמניות ושל רוגלך -- למי שחשב שמחקר מדעי זה דבר משעמם...; המסקנות היו לטובת הפשתן, כמובן). אין שום בעיה להוסיף אותם לעוגיות, מאפינס, או לחמים. אפשר גם לערבב אותם בסלט, אם כי יש אנשים שלא אוהבים את המרקם שזה נותן לסלט ("נימוח" לטעמי, "רירי" לדעת אשתי). יש אנשים שאוהבים את זה גם עם יוגורט, אבל בעיני הטעם והמרקם דומיננטיים מדי אז.
אם למישהו יש עוד רעיונות איך אפשר להשתמש בזרעי פשתן, אני אשמח לשמוע.

יום רביעי, 22 באוקטובר 2008

מאפינס שיבולת שועל, עם אלתורים

אחת התגליות הנחמדות שגיליתי לאחרונה היא שמתכון למאפינס הוא בגדר המלצה בלבד, ושלא קורה כלום אם משנים אותו קצת. תגלית נוספת היא שיש שפע מתכוני מאפינס בריאים, שאותם אפשר לגוון ולהתאים למה שיש במטבח באותו רגע.
לפני כחודש חיפשתי מתכון למאפינס שיכילו גם שיבולת שועל וגם זרעי פשתן, ומצאתי את המתכון הזה. לפי התיאור, נראה שמדובר במתכון מאולתר של בשלנית חובבת- מה שמצא חן בעיני מיד. הכנתי את המאפינס האלה באותו יום, עם שני שינויים שנבעו מאילוצי מצאי במקרר: במקום רוויון השתמשתי בחלב; ובמקום קונפיטורה (marmalade) השתמשתי בסתם ריבת משמשים מעפנה. שינוי נוסף, לא ממש מכוון, היה האופן שבו שילבתי את זרעי הפשתן: כשהכנתי את התערובת למאפינס שכחתי את הפשתן, ונזכרתי כשהתערובת כבר היתה בתבנית; הוספתי את הפשתן הטחון מלמעלה, וערבבתי עם סכין עד כמה שיכולתי בלי להוציא את הבצק מתבנית השקעים. בניגוד לציפיות, המאפינס יצאו מעולים, והמתכון נכנס מיד לרשימת המתכונים הקבועים שלי.
אתמול החלטתי להכין שוב את אותו מתכון, והפעם האילתורים היו אחרים: במקום ביצה הוספתי עוד כף זרעי פשתן טחונים מעורבבים ב-3 כפות מים; במקום רוויון השתמשתי בגביע יוגורט ועוד קצת חלב; ובנוסף לריבה, שלא נשאר לי ממנה מספיק, הוספתי ממרח תמרים. יצאו מאפינס דחוסים, אבל עם טעם נהדר; אשתי, שלא מהססת לקטול נסיונות קולינריים שנכשלים, התמוגגה, ואפילו הבן הקטן (בן שנה וחודש) חיסל מאפין ענק בעצמו.
אז בקיצור, הנה המתכון (ל-12 מאפינס גדולים), שאין שום הכרח לקחת אותו כלשונו:
1. מערבבים:
  • 200 גרם קמח מלא
  • 50 גרם קמח לבן
  • 150 גרם שיבולת שועל (קוואקר)
  • 60 גרם זרעי פשתן טחונים
  • 2 כפיות אבקת אפיה
  • 1/2 כפית סודה לשתיה
2. מוסיפים:
  • 50 גרם שמן קנולה
  • ביצה, או כף זרעי פשתן טחונים מעורבבים עם 3 כפות מים
  • 200 מ"ל רוויון/חלב/יוגורט וכד'
  • 80 גרם סוכר
  • 150 גרם ריבה/קונפיטורה/ממרח תמרים וכד'
3. מחלקים לתבנית שקעים ואופים 20 דקות ב-200 מעלות.

יום שני, 20 באוקטובר 2008

תבשיל "יבש" מ-moong dal

הנסיון הראשון שלי עם מונג דאל השאיר אותי לא לגמרי משוכנע; אבל מצד שני, היות וקראתי בכמה מקומות שזו הקטניה הפופולרית ביותר בבישול ההודי, היה לי ברור שאני צריך לנסות מתכון נוסף. היום הכנתי תבשיל לדאל "יבש" (Sookhi dal), כלומר, כזה שמבושל עם כמות המים המינימלית שנחוצה כדי שהקטניות יתרככו (בניגוד לתבשילי דאל אחרים, שהופכים בסוף למעין נזיד נוזלי סמיך).
השתמשתי במתכון מעמ' 315 מהספר של Sahni, וכמו מתכוני הקטניות האחרים שניסיתי מהספר הזה, מדובר במתכון פשוט שקל לראות איך אפשר להשתמש בו כבסיס לאינספור וריאציות:
  1. שוטפים ומשרים 200 גרם מונג דאל במים למשך שעתיים; מסננים
  2. מטגנים בצל ותבלינים (כמון, ג'ינג'ר, כורכום וכד')
  3. מוסיפים את הדאל המסונן, 250 מ"ל מים, וקצת מיץ לימון
  4. מביאים לרתיחה ומבשלים 25 דקות על אש קטנה (מערבבים מדי פעם)
זהו! יוצא תבשיל מאד טעים ובעל מרקם נעים; אפילו הבן הקטן שלי, בן שנה וחודש, אכל בשמחה. מעבר לכך, מיד הרגשתי "בבית" עם אופן ההכנה, וסביר שבפעם הבאה אני כבר ארשה לעצמי לאלתר תיבול קצת שונה. בקיצור, הפעם אין לי ספק שהמונג דאל עבר בהצלחה את מבחן הקבלה למטבח שלי.

יום שישי, 17 באוקטובר 2008

חלה עם קמח מלא וזרעי פשתן, בלי ביצים

למרות שאני אופה לחמים כבר שנים, הנסיון שלי עם אפיית חלות מעולם לא היה מוצלח במיוחד. בעבר ניסיתי כמה מתכונים, שיצאו בד"כ לא רעים בכלל, אבל אף אחד מהם לא גרם לי לרצות לנסות אותו שוב. חלק מהבעיה הוא ההרכב התזונתי של רוב החלות: ביצים, חלב, לעתים גם חמאה, סוכר, וקמח לבן. עם הרכב כזה, צריך מתכון שיהיה באמת משהו מיוחד בשביל לשכנע אותי להכניס אותו לרפרטואר הקבוע שלי.
והנה נתקלתי במתכון שנראה כמו חוצפה אמיתית: מתכון לחלה בלי ביצים, בלי חלב, בלי חמאה; עם 3 כפות סוכר בלבד; ועם 50% קמח מלא. למרות שזה נראה לגמרי לא הגיוני, התגובות בבלוג שבו המתכון פורסם היו חיוביות מאד, והיות שאני אוהב מתכונים שמנסים לעשות דברים מוכרים בצורה אחרת, רצתי מיד לנסות.
כמובן שאם אין במתכון ביצים, צריך משהו אחר שייתן לחלה את המרקם הרך שאופייני כ"כ לחלות. במקרה הזה, התחליף הוא תערובת של זרעי פשתן טחונים ומים; מה שאומר, שמעבר ליתרון שנובע מזה שאין בחלה ביצים, יש גם את כל היתרונות הבריאותיים שבזרעי הפשתן.
אז בקיצור, איך יצא? המרקם רך ואוורירי, כמו שחלה אמורה לצאת; הטעם עדין, לא מתוק מדי כמו רוב החלות שניסיתי להכין; והחלק היחיד שלא אהבתי הוא הקרום, שיצא קצת יבש לטעמי. אבל באופן כללי, מתכון מנצח שאין ספק שאני עוד אחזור להכין.
שינוי אחד שעשיתי ביחס למתכון המקורי הוא להשתמש במכונת לחם (בתוכנית בצק) ללישה ולהתפחה ראשונית; ולהתפיח אח"כ למשך לילה (במקום 4-5 שעות) במקרר. אולי בגלל התנאים האופטימליים במכונת הלחם, שעה אחרי שהעברתי את הבצק למקרר הוא כבר ניסה לברוח מהקערה, ולכן הוצאתי שוב את האוויר ורק אז הכנסתי למקרר ללילה.
אז בקיצור, הנה המתכון (והמתכון המקורי כאן):
  • 4 כפות זרעי פשתן
  • 6 כפות + 1/2 כוס מים
  • 3 כפות שמן
  • 3 כפות סוכר
  • 1 כפית מלח
  • 1/2 1 כוסות קמח לבן
  • 1/2 1 כוסות קמח מלא
  • 1/4 2 כפיות שמרים יבשים
  1. טוחנים את זרעי הפשתן במטחנת קפה ומערבבים היטב עם 6 כפות מים
  2. מוסיפים את כל המרכיבים למכונת לחם, בסדר שלמעלה
  3. מפעילים מכונה בתוכנית בצק (ללא אפיה)
  4. מוציאים ולשים מעט; מעבירים לקערה גדולה (!) משומנת, מכסים ושמים במקרר
  5. אחרי כשעה בודקים את הבצק, ואם צריך מוציאים שוב אוויר ומחזירים למקרר ל-4-5 שעות או ללילה
  6. מחלקים את הבצק ל-3 כדורים ומניחים ל-15 דקות
  7. לשים כל כדור ויוצרים חבל באורך כ-30 ס"מ; קולעים צמה ומניחים על נייר אפיה (אפשר לפזר קמח תירס על הנייר לפני כן)
  8. מורחים בשמן זית, מכסים, ומתפיחים לשעה
  9. מורחים שוב בשמן זית, מפזרים שומשום, ואופים 30 דקות בתנור שחומם מראש ל-190 מעלות
והנה מה שיוצא בסוף:




יום רביעי, 15 באוקטובר 2008

גומי מטוגן בציפוי פולנטה מתובלת

נכון שעד היום לא פגשתי מתכון לטופו שבאמת אהבתי, אבל זה לא אומר שצריך להרים ידיים ולהפסיק לנסות. היום ניסיתי מתכון לטופו מטוגן, מהספר הטבעוני Veganomicon (עמ' 125).
המתכון מאד פשוט: חותכים קוביית טופו ל-16 משולשים; מכינים בלילה מחלב סויה וקורנפלור, ותערובת לציפוי מקמח תירס (פולנטה) עם מלח ותבלינים. טובלים כל משולש בבלילה ואז בציפוי, ומטגנים בשמן. אפילו בתור מי שממש שונא לטגן אני חייב להגיד שזה היה קליל ומהיר.
והתוצאה? מרקם של גומי, עם ציפוי טעים. אולי האכזבה העיקרית שלי נבעה מכך שחשבתי שייצא משהו שאפשר לשלב בארוחה מבושלת, ובמקום זה יצא משהו שמזכיר חטיף או נשנוש. אם היה לי איזה רוטב פיקנטי לטבול בו את המשולשים, זה דווקא היה יכול להיות נחמד. אבל בארוחה זה לא השתלב: אכלתי שניים לפני, ועוד אחד לקינוח.
בסה"כ זה לא רע; זה רק לא ממש אוכל.

יום שני, 13 באוקטובר 2008

באסה, עד שמצאתי מתכון טוב לחזה הודו

להפוך להיות צמחוני זה מתסכל לא רק בגלל שלפעמים בכ"ז עדיין בא לך לאכול בשר, אלא גם בגלל שהשינוי בתזונה דורש ממך להפרד מחלק מהמתכונים שאספת בעמל רב במשך השנים. למשל, פתאום נזכרתי במתכון המעולה לחזה הודו שגיליתי לא מזמן. לא יכול להיות פשוט מזה: משרים חזה הודו שלם בתחמיץ למשך לילה, ואופים. למרבה הפלא, זה גם יוצא מאד טעים. ואם כבר אוכלים בשר, זו גם אחת האופציות היותר בריאות שיש. בקיצור, הגביע הקדוש של אוכלי הבשר.
אז עכשיו, יותר משיחסר לי הבשר עצמו, תתסכל אותי המחשבה שעד שכבר מצאתי את המתכון הזה, אני אצטרך להפרד ממנו.
זה כמו שסבתא שלי (ז"ל) היתה אומרת "כסף נתתי!", וממשיכה לאכול, בפרצוף סובל, את הגבינה הבולגרית המלוחה-מדי ובכלל-לא-טעימה שהיא קנתה; זה לא שהיא נהנתה לאכול את זה, אבל אם היא שילמה על זה, אז מה, היא תזרוק?
ומצד שני, המשפחה שלי בשלב זה ממשיכה לאכול בשר. אז לפחות שהם ייהנו מהמתכון.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2008

פילאף דוחן ומש

שם המתכון נשמע כמו קריקטורה על תבשילים שמוצאים בספרי בישול טבעוניים, משהו שרק צריך להוסיף לו קצת דשא קצוץ מלמעלה וללכת ללעוס באחו. אבל בפועל מדובר בתבשיל קל להכנה וטעים שמזכיר קצת את המג'דרה ה"רגילה".
אז למי שלא מכיר: דוחן (millet) זהו דגן נחמד, שבצורתו הלא מבושלת נראה כמו גרגרים קטנטנים בגודל מילימטר ובצבע זהבהב יפה:


ההשוואה המתבקשת היא לאורז: מבשלים את הדוחן בערך באותה צורה, אבל תשכחו מ"אחד אחד"- דוחן מבושל הוא רך ודייסתי, כמו ריזוטו (אבל עם גרגרים קטנים בהרבה). מבחינה תזונתית, בדוחן יש הרבה יותר חלבונים מאשר באורז, מה שהופך אותו ליקירם של הצמחונים. אפשר להשיג אותו בכל חנות טבע.
מש, לעומת זאת, זו קטניה קטנה בצבע ירוק:


היא פופולרית מאד באסיה, ובארץ רוב האנשים מכירים אותה רק מהנבטים הסיניים, שהם מש מונבט. בבישול הודי משתמשים גם במש שלם (sabat moong) וגם במש מקולף וחצוי (moong dal). אחד היתרונות הגדולים של המש הוא שהוא מתבשל מהר (כחצי שעה, אחרי השריה), ושומר על הצורה גם כשהוא רך. את המש אפשר להשיג לא רק בחנויות טבע, אלא גם בשווקים, בכל חנות שמוכרת קטניות במשקל.
המתכון שהכנתי הוא, שוב, מהספר הצמחוני של Sahni (עמ' 272). הרעיון הכללי יכול לשמש בסיס לאינסוף וריאציות: משרים מש ללילה, מסננים ומיבשים; מטגנים דוחן כמה דקות, ומוציאים; מטגנים בצל, שום, ותבלינים; מוסיפים את המש והדוחן, מוסיפים מים ומיץ לימון, ומבשלים חצי שעה. יוצא תבשיל רך וכייפי, עם גוון ירקרק נחמד, שבא גם מהמש וגם מכוסברה קצוצה שמוסיפים בסוף הבישול.
הבן הגדול שלי (4) מאד אהב את התבשיל ביום הראשון; למחרת הוא אכל קצת והכריז שמספיק לו- אבל אז הוא התחיל לדוג ולאכול את המש, והסביר לנו ש"את אלה אני אוהב". אני באופן אישי מאד אהבתי גם את אלה וגם את אלה.

יום שבת, 11 באוקטובר 2008

ועוד קצת עדשים: סלט עדשים עם גבינת עיזים ונענע

למי שלא מכיר את הבלוג היפהפה "בצק אלים", מומלץ בחום לבקר. עמוס לעייפה בצילומי "פורנו אוכל", זה מסוג מהאתרים שעושים לך חשק לרוץ מיד למטבח ולהכין משהו.
אחד המתכונים האחרונים שם הוא לסלט עדשים עם גבינת עיזים נענע. פשוט, מקורי, טעים ובריא (אם מתעלמים מהשומן בגבינת העיזים... אבל כמות הגבינה קטנה יחסית, אז לא נורא). ברגע הראשון מרגישים רק את הנענע; אחרי כמה שניות מופיע טעם גבינת העיזים. והעדשים? יושבות בשקט ולא מפריעות... שזו באופן כללי תכונה נהדרת של העדשים: הן ישתפו פעולה עם הכל. ובהתחשב בכמות החלבונים שיש בהן ובמהירות שבה הן מתבשלות, אפשר להגיד עליהן משהו רע?

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

האם אני מספיק זקן כדי לאכול אוכל בריא?

מדהים לראות איך הפרספקטיבה שלנו על דברים משתנה עם הזמן. לפני 10 שנים עוד התווכחתי במרץ עם ידידה טובה שהקפידה לאכול לחם מקמח מלא, ירדתי עליה כשהיא הטיחה בי סיסמאות בנוסח "לחם לבן זה רק פחמימות ריקות", וכו'; והנה אני עכשיו, מחליף באובססיביות קמח לבן בקמח מלא איפה שרק אפשר, מוסיף זרעי פשתן (טחונים במטחנת קפה שקניתי במיוחד) לסלט, אוכל דייסת שיבולת שועל, וכו'.
האם גיל 40 זה הגיל שבו מתחילים להבין שאי אפשר לקחת את הבריאות שלנו כמובנת מאליה? לפני כשבוע שמעתי על בעלה של חברה של אשתי, שקיבל שבץ מוחי בגיל 37. הוא המועמד הקלאסי לזה: סובל ממשקל יתר, עובד כמו מטורף, לא עושה שום בדיקות. אז למזלו הוא עכשיו "רק" משותק בחצי גוף, עם סיכוי טוב להחלמה. אבל אני בטוח שלא זה מה שהוא חשב שיקרה לו בגיל 37.
חייבים להודות: רובנו מאמינים שהכל בסדר, עד שמשהו קורה. כל כך נוח לא לדעת מה קורה שם בפנים. אני צריך להיות אסיר תודה לרופא שלי ששלח אותי לעשות בדיקת דם תקופתית, ולשמוח שרמת הכולסטרול שלי הפעם לא היתה סתם גבוהה, אלא כזו שבכל מיני אתרים מקוטלגת כ-death wish. אלמלא זה, קשה לי להאמין שהייתי עושה משהו; סביר יותר שהייתי מתייק לי אי שם במוח שיש לי נטיה לכולסטרול גבוה, ומסתפק בקצת פחות אוכל עשיר בחמאה ושמנת.
אז בפרפרזה על השיר של Jethro Tull, אני כנראה זקן מדי בשביל לאכול רק זבל (וגם זקן מספיק בשביל לדעת מי זה Jethro Tull), אבל צעיר מדי בשביל אוכל של בית אבות ;)

יום רביעי, 8 באוקטובר 2008

Moong dal עם כוסברה

אז אחרי שמצאתי ברמלה moong dal, הגיע הזמן להכין משהו. המתכון שניסיתי, מהספר ההודי של סהני (עמ' 312), פשוט לאללה: מבשלים את המונג דאל במים עם קצת כורכום; מטגנים תבלינים (זרעי כמון, ג'ינג'ר, פלפל חריף); מוסיפים לתבשיל את התבלינים + מלח, כוסברה קצוצה ומיץ לימון. יוצאת מין דייסה צהובה (הצבע מדהים, בעיקר עם הכוסברה הירוקה) עם טעם די עדין:


טעם עדין אמרתי? או שנפלתי על פלפלים ערסים במיוחד, או שנעשיתי לפלף במיוחד; אבל רבע פלפל חריף (במקום 2-4 שבמתכון) הפכו את התבשיל לחריף בדיוק במידה שאני אוהב, אבל כמעט בלתי אכיל בשביל אשתי - ועל הילדים אני כבר לא אעיז לבדוק את זה. אז למי ששוקל לקנות את הספר הזה: אני לא יודע איזה מין פלפלים האשה הזו מגדלת (או באיזה חומר חלל הפה שלה מצופה), אבל בכל מתכון, קחו בערך עשירית מכמות הפלפלים החריפים שכתובה, ותקוו לטוב.
בכל אופן, הנסיון הראשון שלי עם המונג דאל לא לגמרי שכנע אותי; הוא אמנם מתבשל מהר והטעם שלו די עדין, והתבשיל בסה"כ נחמד, אבל בכ"ז לא ממש התעלפתי. מצד שני, תוספת כוסברה קצוצה ברגע האחרון (לפי המתכון) הפכה את זה מתבשיל קצת חסר אופי למשהו מאד לימוני ושמח. איך שלא יהיה, עוד יש לי שקית כמעט מלאה, שתספיק לעוד כמה נסיונות לפני שאני אחליט מה דעתי.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008

שלושה תבשילי עדשים כתומות

בחודש האחרון הכנתי 3 תבשילים מעדשים כתומות (אדומות?); חבילה שלמה של עדשים (קילו) חוסלה לה, שזה המון בשביל מי שעד עכשיו היה מבשל עדשים אחת לשנתיים בערך.
התבשיל הראשון שניסיתי היה עדשים בחלב קוקוס, מהספר Cholesterol down (עמ' 275). כן, גם אני שמעתי את השמועות על כולסטרול בחלב קוקוס, ולכן הופתעתי לראות את המתכון הזה דווקא בספר שעוסק בשיטות טבעיות להורדת כולסטרול; לפי התווית על הפחית אין כולסטרול אבל יש שומן רווי- אני עוד צריך לברר את העניין הזה. איך שלא יהיה, המתכון פשוט וטעים, עם טעם מתקתק ומרקם נעים מחלב הקוקוס.
התבשיל השני, מהספר ההודי הצמחוני של Sahni (עמ' 320), הוא לעדשים בתיבול חמוץ-מתוק בנוסח בומביי (Amti). המתיקות באה מסוכר חום (או סוכר גולמי, jaggery,שאין לי), והחמצמצות מתמרינדי; החמיצות היתה חלשה מדי לטעמי, אז הוספתי עוד קצת מיץ לימון. המתכון די פשוט: מבשלים עדשים עם התיבול הבסיסי; בנפרד מטגנים תבלינים; מוסיפים את התבלינים לתבשיל ומבשלים עוד 5 דקות. בסוף מוסיפים גם קצת קוקוס טחון (או טרי מגורר, למי שרוצה להשקיע). תבשיל כייפי.
המתכון השלישי, והמוצלח ביותר מהשלושה לטעמי, גם הוא מהספר של סהני (עמ' 318): עדשים בנגליות עם תבלינים (Bengali masar dal). מבשלים עדשים עם תיבול בסיסי; בנפרד מכינים רוטב פשוט מבצל ועגבניות (השתמשתי בעגבניות מרוסקות מקופסא), מוסיפים לעדשים ומבשלים עוד 10 דקות. בסוף מטגנים תבלינים נוספים ומוסיפים לתבשיל רגע לפני ההגשה.
הבן הגדול שלי, בן 4, היה חסר סבלנות כשהכנתי את התיבול הסופי, והצעתי לו בינתיים לטעום בלי התיבול הזה. ציפיתי לדיאלוג הקבוע:
- אתה אוהב את זה?
- כן
- אתה רוצה עוד?

- לא

אלא שהפעם הוא הפתיע ודווקא כן רצה עוד; את הקערה שמילאתי לו הוא חיסל בשניות, וכמובן שלאורז ולעוף (כן, כן) שבאו אח"כ כבר לא היה לו מקום. למחרת, עם התיבול המלא, העדשים שוב היו הדבר הראשון שהוא טרף. אני, בכל אופן, מבין אותו; תבשיל עליז וטעים, עם צבע כתום מדהים מהשילוב של העדשים עם העגבניות.
אז למה בעצם לא הכנתי עדשים עד עכשיו? כל כך קל, וכל כך טעים.

נ.ב.: למה לא פירטתי את המתכון "כמו שצריך"? בגדול, אין לי כוונה לכתוב בבלוג מתכונים שלמים, בטח לא מתכונים מתוך ספרים (זכויות יוצרים וכו'). אני מקווה לתת מספיק מ"רוח המתכון" בשביל שמי שמתעניין יאלתר לבד, יעשה חיפוש ברשת למתכונים דומים, או פשוט יקנה את הספר.


יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

שני סוגי קטניות הודיות

לדפדף בספר בישול הודי רציני זו לפעמים חוויה מתסכלת; שמות של רכיבים מסתוריים מפוזרים על ימין ועל שמאל, וחלק גדול מהמתכונים יורדים מהפרק מיידית כי חסר לכם מרכיב מרכזי, שאין לכם אפילו מושג מה הוא בעצם.
אחרי דפדוף של כמה ימים בספר של ג'ולי סהני, החלטתי שבשלב ראשון אנסה להשיג שלושה מרכיבים: שני סוגי קטניות- moong dal ו-urad dal, ועלי קארי. נסיון למצוא דרך גוגל תרגום לעברית של שמות הקטניות האלה לא ממש קידם אותי, אם כי הצלחתי להסיק שהראשון הוא כנראה סוג של מש "שבור".
אז איפה מוצאים את כל זה? ברמלה כמובן. תחנה ראשונה- חנות תבלינים בשוק, "תבליני ההורים". עלי קארי- יש: המוכר שולף ענף מגודל ומתחיל לתלוש ענפים קטנים לתוך שקית; שקית נדיבה של עלים, 3 ש"ח.
גם moong dal יש (25 ש"ח לקילו). נראה קצת כמו אפונה מיובשת, אבל בצבע צהבהב:



Urad dal חסר לו כרגע; 2 מ-3 זה לא רע.
זמן להמשיך לתחנה הבאה: מהרג'ה, חנות ומסעדה ברחוב הרצל 87. ברגע שנכנסתי לשם היה לי ברור שיש להם כל מה שאני רק רוצה, ועוד קצת (או הרבה). עומד מבולבל מול מדף עמוס בהמון סוגי קטניות, שאלתי את המוכר מה זה ה-urad dal; גם המוכר וגם זקן שעמד בצד מצביעים: "הלבן". די דומה ל-moong dal, אבל בצבע לבן (30 ש"ח לקילו):



המשימה הושלמה בהצלחה; עכשיו צריך לחשוב מה בעצם אני הולך לעשות עם זה...

יום שישי, 3 באוקטובר 2008

בלוג חדש בא לעולם

כבר שנים שאני משתעשע ברעיון להיות צמחוני, אלא שמעולם לא ממש לקחתי את העניין ברצינות. עכשיו קיבלתי החלטה- לבדוק אחת ולתמיד האם אני יכול להיות צמחוני.
למה דווקא עכשיו? שרשרת של דברים. הטריגר המיידי היה הגילוי לפני כחודשיים שיש לי רמת כולסטרול מטורפת; פתאום הבנתי: או שאני עושה משהו, או שאני אשב ואחכה להתקף לב. אחרי חודש של תרופות (סטטינים) להורדת כולסטרול, ובדחיפה של אשתי ושל רופא המשפחה שלנו, החלטתי לנסות דרך אחרת- שינוי בתזונה.
בתור בן אדם יסודי, התלבשתי על העניין: שעות קריאה באינטרנט, הזמנת ספרי תזונה מחו"ל, ועוד. אספתי המלצות: לאכול שיבולת שועל, להוסיף לאוכל זרעי פשתן טחונים, לצמצם צריכת מוצרי חלב ובשר שמן, וכו'. אף אחד בעצם לא הציע לי להפוך לצמחוני בגלל הכולסטרול. אבל פתאום החלטתי: אם כבר, אז כבר- ננסה להיפטר גם מהבשר.
אמה מה? אני מטורף על אוכל טוב. אני אוהב להכין אוכל טוב; ואני אוהב לאכול אותו. ומה לעשות: בשר זה טעים; טופו זה לא. אני לא מוכן להיות צמחוני אם זה אומר לאכול אוכל משעמם.
זה שאני בן אדם יסודי כבר אמרתי? אז זהו: לקחתי על עצמי משימה, ללמוד לבשל אוכל צמחוני שלא ירגיש כמו תחליף עלוב לאוכל אמיתי. והבלוג הזה נועד, לפחות בשלב ראשון, לשתף אחרים במה שאני לומד לגבי בישול צמחוני ותזונה בריאה. כמות האינפורמציה שצברתי במהלך החודשיים האחרונים היא אדירה; כתיבה בבלוג תעזור לי לעשות סדר בדברים, בשביל עצמי ובשביל אחרים.
מבחינת בישול, הדגש שלי בשלב ראשון הוא על אוכל הודי. אם יש תרבות שבה מבינים משהו באוכל צמחוני טוב, זו התרבות ההודית; מאות (או אלפי?) שנים שהם כבר עובדים על זה, אז את רוב העבודה הם כבר עשו בשבילי. כמי שמזיל ריר לשמע הצירוף "אוכל הודי", המאמץ שבפענוח רשימות התבלינים והקטניות הוא מאמץ מהנה מאד, ואם זה מה שיאפשר לי לוותר על בשר בלי להרגיש שאני מוותר על הכייף שבאוכל- מה טוב.
פרט לענייני בישול, אני מתכוון לכלול בבלוג גם מחשבות ("הגיגים" אם אתם מתעקשים) ורשימות בנושאי בריאות ואורח חיים; ואם מישהו גם יטרח לקרוא ולהגיב, אולי גם אוכל ללמוד עוד משהו.
ואם בסופו של דבר הבלוג יידרדר להיות עוד אתר צמחוני מטיף ומשעמם, אל תתביישו להגיד לי.